הגיגים ואיחולים לחנוכה

 היי,

מראש אני מבקש את סליחתכם, אך על אף שהבלוג הזה עוסק בחג, עוטף אותו הפעם מעטה מה של רצינות. החלטתי לשתף אתכם במעט בחוויותיי ומחשבותיי בעת האחרונה – כמו חצי טיפול אצל פסיכולוג, רק הרבה יותר טוב (פה זה בחינם… לא?)

פרופורציות

מי מאתנו לא מתעצבן או מתרגש לפחות פעם ביום מרכב שחותך אותו בכביש, מהעומס בעבודה מהמבחן המתקרב או מחבר'ה שהבריזו לו? באותו רגע זה נראה לנו מינימום סוף העולם  מהסוג הרע ביותר. וכאלו שזה לא מספיק ,כשאנחנו מתלוננים על זה, אז אומרים לנו את המשפט המעצבן: "שאלו יהיו כל הבעיות שלך". לכל הנוהגים להשתמש במשפט זה, ברור לי כי כוונתכם היא לנחם, אבל תבינו, באותו רגע נתון אלו באמת הבעיות היחידות שלנו.

לגבי אותם העצבים והלחצים – הכול מתחיל ונגמר במילה אחת: פרופורציות. קשה מאוד ברגע נתון לעצור ולבדוק באמת את גודל "האסון" אבל מאוד מומלץ. אם אתם מתקשים, קחו דף תרשמו עליו בגדול את המילה פרופורציה והדביקו אותו באוטו, במשרד או בחדר כך שכל הזמן תזכרו לשמור על פרופורציה ועל עצמכם.

מטה ומעלה

לכולנו יש ימים טובים יותר וטובים פחות, אך לפעמים מגיעים להם ימים בהם כלום אבל כלום לא הולך והצרות כמיטב המסורת באות בצרורות. ימים כאלו שמרגיש כאלו הכול סוגר עלינו ויש בגרון מחנק  תמידי כזה שרק מחכה לפרוץ החוצה ולשחרר הכול . יש המפחדים מהשחרור הזה ומלתת לעצמם לזרום עם הרגש ולהתבאס כי זאת חולשה להיות קצת עצוב או חלילה להוריד דמעה או שתיים. להפך אני אומר – לא חולשה ולא נעליים. צריך לדעת שזה בסדר לשחרר ושזה התרופה הכי טובה לכל מכאוב או מצוקה, אך לא פחות ואולי אף יותר חשוב זה לדעת לא לשקוע בבאסה ומהנקודה הנמוכה להתרומם ולהתחיל דרך חדשה. כתבו כבר לפני: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" או בפשטות – אחרי כל ירידה יש עלייה.

שוב, סלחו לי על הרצינות היחסית של דבריי, אבל הרגיש לי נכון לשתף אתכם במעט ממחשבותיי בתקופה האחרונה. לא הייתה לי חלילה כוונה לדכא אתכם או להטיף לכם אלא לשתף אתכם בתחושות ורגשות שאני מאמין שהם גם מנת חלקכם.

 אולי זה עיתוי קצת מוזר לכתוב על זה בבלוג הזה, אבל מצד שני אולי לא יכולתי לבחור עיתוי טוב יותר, לפני חג החנוכה – הוא חג האורות, חג המסמל בעיקרו שמחה, התרוממות נפש ובכלליות תחושה מאוד חיובית. אם זה בגלל הסופגניות, הסביבונים או הנרות מהות החג היא שמחה ואופטימיות המתחברים כ"כ עם התחושות והרגשות הפחות נעימים שתיארתי מעלה. אז אתם מאותם אנשים שחווים בתקופה זו את תחושות ומחשבות הפחות נעימים הללו נצלו את החג הקרב וסמנו אותו כמפנה כנגדם.

זמן לנקודת מפנה

זה בהחלט זמן טוב לנצל את אווירת החג, להישטף בתחושות הנעימות אשר הוא מביא איתו ולצאת לדרך חדשה .

חג שמח ומלא אור,

שי רלר.

רעמים וברקים בליל חורף קר – תובנות לחורף 2010

חיכינו והמתנו, ולאחר איחור אלגנטי ואופנתי קיבלנו אותו. כפיצוי על העיכוב, הוא הגיע מחוזק ומתוגבר ברוחות שמזמן כבר היו צריכות לקבל שלילה או לפחות קנס על מהירות .
האמת היא, שהמתנו זמן רב וכבר כמעט שהתייאשנו, אך ברגע האחרון, ממש כמו סל בשנייה האחרונה, הוא פה. כמו שרובנו יודעים – אין טוב בלי רע וכאשר הדבר נוגע לארצנו הקטנטונת, המשפט הזה מקבל משנה תוקף. השפעות "הסופה" החורפית חוזרות על עצמן כל שנה מחדש בעוצמות כאלו או אחרות, אך משום מה, כל שנה מחדש אנחנו מופתעים מתופעות הלוואי, לא לומדים כלום ואחרי שהכול חולף כולם שוכחים ונזכרים שוב בשנה הבאה.
אז כדי לנסות להקטין את השפעותיו הבעייתיות ולהסיק מעט מסקנות לחורפים הבאים, אספתי קצת תובנות עד כה מחורף קצר זה:

פרופורציה – ראשית, חשוב לשים דברים על דיוקם – בכל מהדורות החדשות, העיתונים והאינטרנט מסקרים בדרמטיות את "הסופה" ונראה לי שטיפ טיפה מגזימים. נכון, זה גשם ורוחות וברד אבל מכאן ועד לסופה המרחק גדול. אני מאוד מקווה שבמקומות אחרים בעולם (ניו אורלינס למשל) לא רואים את ההתרחשות והדרמטיזציה סביב הדבר הזה שנקרא חורף, כי אחרת זה יכול להיות מביך.

הפסקות חשמל – ממש בזמן כתיבת בלוג זה אני עד למתקפת הפסקות חשמל. הבהובי האור הבאים והולכים שגורמים לי להרגיש בעיצומה של מסיבת כיתה מעלים בי את השאלה – איך הדבר ייתכן? מדינת ישראל, שנת 2010, מהמדינות המתפתחות ביותר בעולם לא מסוגלת להתמודד עם קשיי העונה ואזרחיה נאלצים לשבת בחושך זמן רב. נכון, ישנם אמנם מפגעים בלתי צפויים, אך מהיכרותי עם המנטאליות המקומית אני בטוח שניתן היה לעשות דבר או שניים כדי למנוע לפחות מחלק מאתנו את אי הנעימות.

רחובות מוצפים – אם התמונות של הרחובות המוצפים מזכירות לכם משהו, אז או שהייתם בטיול בוונציה ואתם מתענגים על הזיכרונות או שאתם נזכרים בדיוק באותן תמונות, באותם מקומות משנה שעברה, אשר גם אז מערכת הניקוז לא עבדה כראוי. אין לי הסבר הגיוני למה העיריות השונות לא עושות כלום במשך עשרת החודשים שלא יורד פה גשם, אולי הם פשוט איבדו את התקווה שהשנה ירד גשם?

קריסה כללית – קצת גשם, מה כבר ביקשנו? אז קבלנו את מבוקשנו וקצת יותר: דודי שמש מעופפים, עצים שנשבר להם והחליטו לעבור לגור על גג מכוניות חונות ושיטפונות בנחלים (גם בכאלו שרק בזכות גשמים שכאלו זכו לתואר נחל). תוסיפו לזה את החקלאים אשר עד כה ייחלו לגשם ועכשיו עלולים קצת להצטער שהוא בא בחוזקה הנוכחית, כי חלק מהיבול קפא או הוצף וכמובן, אל תשכחו את רכבת ישראל, שגם היא הצטרפה לחגיגה והשאירה עשרות חיילים ושאר אזרחי ישראל מאוד לא רגועים בתחילתו של שבוע זה. בעצם, כשחושבים על זה, בשביל רכבת ישראל, זה בסה"כ עוד יום עבודה רגיל.

אולי בסה"כ אף אחד מאתנו לא אשם, הרי ימי החורף בארצנו הם מעטים כ"כ ולכן אנחנו לא ממש זוכרים מה היה פה בשנה שעברה ולכן זה אולי בכלל טוב שלא יורד כאן הרבה גשם. אנחנו בקושי מסתדרים עם יום וחצי של גשם אז תארו לעצמכם מה היה קורה פה עם קצת יותר מזה…
מה שלא יהיה, תשתדלו ליהנות ממזג האוויר החורפי ותזכרו: עם תה, מול מפזר החום או במיטה מתחת לפוך  – הייאוש נעשה יותר נוח.

שלכם,

שי רלר

[ad#Google Adsense 336×280]