משואה לתקומה

יום הזכרון לשואה והגבורה. שישה מיליון. מספר בלתי נתפס.

כל שנה, חיפוש אחרי עוד סיפור אישי, עוד תמונה.
מידי פעם, פתאום, יש הבנה קטנה, מזעזעת ומשתקת של התופת הזאת. לכמה שניות היא מבליחה, ואז חומקת.
כמה שניות שמעבירות תחושה של פחד, חוסר אונים וכאב. תחושה של איך שורדים את זה?

אתמול צפיתי בסרטי יום השואה. לא הצלחתי להשתחרר מהכאב והפחד שהציף אותי.
שכבתי במיטה ערה עוד הרבה זמן אחרי שכיביתי את הטלויזיה, ולאט לאט היכתה בי ההבנה שעיקר הניצולים שחיים כיום, היו ילדים בזמן המלחמה. ילדים, שעד היום, כשהם בני יותר משישים, מחפשים את הילדות שאבדה להם.
חשבתי על ההורים של הילדים האלו, על ההתמודדות עם מציאות כזאת, כהורה.

קמתי מהמיטה, לחדר של הילדים. הם ישנו, שלווים, במיטה שלהם, במדינה שלהם. יכולתי רק לחבק אותם חיבוק גדול, להתפלל שלהם ולנו זה לא יקרה, שלא נצטרך להתמודד עם הדילמות של אותם הורים, אותם ילדים. כיסיתי את הילדים, ונתתי עוד נשיקה. ועוד אחת. חזרתי למיטה ובקשתי מבן הזוג שלי לחבק אותי, לטמון את הראש בתוכו, להרגיש מוגנת ולשאוב כוחות. לזכור שהנצחון הגדול ביותר שלנו, זו המשפחה שלי, המשפחות של כולנו.

השאר תגובה